זה לא נעים לי 

מכירים את "זה לא נעים לי"?  זהו אחיו של "כמה פעמים צריך להגיד לך", והורה  ל " אי אפשר איתך".

 המשפחה גרה במקום  שנקרא "נווה חוסר אונים", על "אי מסוגלות/סמכות הורית", שבמפרץ "הורות".  

נשמע אי-גיוני, נכון?

גם לילדים זה נשמע משונה.  כאשר מבוגרים אחראים משתמשים בביטויים הלקוחים מחברת הילדים,

 למטרות חינוכיות, טיפוליות  ו/או מסחריות/תקשורתיות, (כמו השפה המתיילדת והעילגת אצל האיש ההוא, המבולבל); גם אם מתוך כוונה טובה של "לרדת לגובה העיניים של הילד", הם משיגים בכך את ההיפך הגמור.

הם מקטינים עצמם בעיני הילדים, במקום לצמוח ולתפוס את מקומם ותפקידם הטבעי כדמויות אליהם נושאים עיניים, דמויות ראויות לחיקוי, למידה והזדהות.

ילדים לומדים וצומחים מתוך חיקוי המבוגרים. חיקוי והזדהות הם כוחות טבעיים שילדים נולדים עימם.

ילדים רכים ממש "סופגים" את הרשמים מסביבתם; אותנו, על מחוותנו, דרך הילוכנו וחיתוך דיבורנו, 

 מבנה השפה אותה אנו דוברים, את הגישה שלנו לחיים ולאנשים, לעבודה וללימודים; את המזג שלנו.

לכן, כדאי מאוד שיהיו בסביבה מבוגרים ראויים לחיקוי, כאלה ששפתם עשירה, שתפקידם החברתי והמשפחתי

ברור להם, כאלה שעצבנות החיים בתרבות-ללא-הפסקה-לרגע שלנו לא מפעפעת בהם ומכתיבה את התנהלותם.

כאלה המתנהלים קרוב יותר לאידיאה החינוכית שלנו. בואו ניעשה כאלה.

בואו נהיה ראויים לחיקוי.

גם כאשר באים מאידיאולוגיה חינוכית שונה,  ובגישה פרגמטית  בודקים את היעילות של האמירות הנ"ל,

אני מוצאת  לרוב מידה רבה של אי-יעילות וחוסר אפקטיביות. כאשר ילדים מגיבים לאמרה זו, הם מגיבים

בד"כ לטון הסמכותי ולדרישה הבלתי-משתמעת-לשתי-פנים, לחדול ממה שהם עושים/עשו!

האמירה: "זה לא נעים", אמנם מעבירה את הביטוי הרגשי של הצד החווה את הפעולה, וקוראת להתעוררות

האמפתיה*  אצל הילד, אך איננה מגייסת את הנטייה הטבעית של הילד לכבד ולציית, את העיקרון החינוכי

הראשוני, של סמכות והנחייה. ובוודאי שאינה ברורה בקשר ל"מה כן, מה עכשיו".

כאשר מבוגר אינו פונה אל המקום והעיקרון הזה, אלא מסתפק בציון עובדה, שלא נעים לו, הוא משאיר לילד

 מרחב בחירה: להמשיך או לחדול. זהו המקום שבו הילד "מתבלבל". הבלבול מקשה על ילדים, והבחירה  קשה ותובענית עבורם. היא דורשת מהם כוחות נפש, על חשבון האנרגיה לפעילות אחרת. בנוסף, לרוב נשמעות

אמירות אלו מפי נשים: אמהות, מטפלות, מחנכות. לאלו קול גבוה מטבעו גם כך, טונים המתאימים ליכולת השמיעה

של התינוק והילד הצעיר, אך אינם משדרים סמכות שקטה והחלטית. הם מעבירים רגש. לעיתים שמח ומתרונן,

לעיתים נסער, לעיתים נשבר, לפעמים חסר אונים ...

אין פסול בביטוי רגשי, אך למען ילדים צעירים, ראוי שנעשה הבחנה ואבחנה, מתי יתאים ביטוי רגשי ישיר ופשוט,

 ומתי נחוצה הנחייה  חינוכית/הורית, בהירה ותקיפה, לכיוון הדרך הראויה והרצויה.

 *ביטויים רבים לאמפתיה בשפה. למשל: להיות "במקום של",  להיכנס לעורו של הזולת, ללכת בנעליו.

ככל שיש ביטויים/מילים נרדפות לתאר  מושג כלשהוא, כך רבה חשיבותו לתרבות המשתמשת בשפה.

(דוגמא ידועה: 50 המילים המתארות מגוון ועושר אופנויות של שלג בשפת האינואיטים/האסקימוסים).  

מתוך כך נוכל להסיק עד כמה חשובה לנו איכות אנושית זו, וכמה אנו רוצים שילדינו יגדלו עם היכולת האמפתית, המסוגלות לחוויה האנושית-רוחנית הזו, של "לחוות  את הזולת".